יש רגעים בהם הנסיעה במכונית, כשאנחנו נוסעים לראות מפלים זורמים בגשם, פריחות בעמק, וסתם לסרט בערב שבת, הרגע בו הנוף חולף בחוץ, הישיבה זה לצד זה, ידו מונחת מדי פעם על ירכי, ידי על עורפו או ברכו היא אחת מפסגות הזוגיות בעיניי.
המכונית הופכת לבית לכמה שעות.
לתא פרטי.
הוא ואני, והמוזיקה, והנוף, והשתייה המשותפת מאותו בקבוק מים.
התפוח שננגס חציו בשיניי, חציו בשיניו, הבדיחות הקטנות והצחוקים הגדולים. בחסות המכונית אפשר לדבר על דברים שחומקים מאיתנו ביומיום.
לחדד מילים, להעיז לשאול שאלות שעומדות על קצה הלשון, לגעת במוסתר עמוק, או בקיצור כמו שאומר לי האיש: את חופרת.
כמה חודשים לאחר תחילת יחסינו, ירדנו דרומה, לסוף שבוע בערבה, בביתם של חברינו, שחלונותיו הענקיים פתוחים למדבר וליבם, היה פתוח אלינו.
חברינו שיכנו אותנו בסטודיו ענק עם חלונות עצומים שנוף המדבר נשקף מהם, מקום בו השקט בחוץ חובר לשקט בפנים, והוא הפך לביתנו במדבר לשלושה ימים.
יש לו תכונה למדבר, להמם ולהפתיע. לעטוף ולחדור עמוק פנימה. בעוצמה שקטה ועקשנית, ברביצה חרישית, מזדחלת, הוא מטפס מקצות האצבעות מעלה, עד למקומות החבויים ביותר.
בכל שלושת הימים האלו רחש המטבח.
ירקות ופירות נחתכו והפכו לסלטים צבעוניים, בשר ודגים נצלו על האש, גבינות נמרחו על לחמים.
אכלנו בידיים, בוצעים לחם ומגישים זה לזה, פרסנו פרוסות גבינת עיזים והאכלנו זה את זה, הקירבה בין בני הבית לבינינו נבנתה דרך האצבעות והטעמים על הלשון, וכשעלינו למעלה, למיטתנו, ללילנו הראשון במדבר לא היה צורך בנרות שזכרנו להביא.
הירח שזרח בחלונות הענקיים, האיר את גופינו שהשתרגו זה בזה, אורו החלבי מלווה את תנועותינו שזרמו כמו גבים מלאי מים.
הוואדיות בחושך היו לחמוקיים,
פינות גוף נסתרות נעו כמו צוקים סחופי רוחות.
היינו חווארים ונוודים, מתמלאים ומתרוקנים, עד שלא ניתן היה להבחין אם הירח מעלינו או בתוכנו.
באמצע הלילה התעוררתי לרגע ושמיכת הפוך שכיסתה אותנו כמו היתה המשכה של שמיכת הכוכבים הענקית שהייתה פרושה מעלינו. הנחתי כף יד אחת על החלון הקר, כוכב מתחת לכל אצבע, התכנסתי בתוך גופו של אהובי שחיבק, ונרדמנו.
התבוננתי בהם, במארחינו במהלך שהותנו אצלם. בזוגיות ארוכת השנים שלהם, בהקנטות הקטנות, בתנועותיהם המתואמות, בחברות העמוקה ביניהם, ושמחתי במלאכת החיים הזו שהייתי עדה לה, ושחיי שמתערבבים עם חייו של בן זוגי, מתמלאים ומקבלים נפח וגוף כאילו היו שם תמיד.
כאילו תמיד הוא יצא בבוקר לרכב, ואני נשארתי במיטה קוראת ספר, כאילו תמיד ידענו להכין זה לזה כוס קפה, ולקנות את הגלידה שהוא אוהב, או הגבינה שאני אוהבת, ואנו מלווים זה את זה בדברים האהובים עלינו ביחד ולחוד, נותנים מקום, לומדים לקחת אויר וגם מהדקים את האחיזה.
'אתה יודע', אמרתי לו בדרך חזרה, משאירים את המדבר לאט לאט מאחורינו, אחרי שכבר לא הייתה ברירה וצריך היה להתחיל לארוז, ובכל חולצה שקיפלנו והכנסנו לתיק, וקילוף המצעים מהמיטה, ועוד קפה, ועוד חיבוק, 'אתה יודע, יקר שלי נמחקו אצלי דברים.
פנים ושמות וקשרים כאלה ואחרים שהיו לפניך, כאילו לא היו מעולם.
הרגע הזה טוב ויקר, וכל מה שקדם לו, איננו.'
כבישי המדבר התחלפו בכבישים עירוניים, ומטח גשם הפתיע אותנו וניתך על שמשות המכונית.
כשהגענו הביתה, הוצאתי את חלוקי המדבר שאספנו בטיול הבוקר.
מיששתי את האבנים באצבעותיי, וכשקרבתי אותם אל שפתיי היו בהם חריצים וחול, אהבה, מדבר ונסיעה בשניים במכונית אחת.
שבת טובה ומלאה בנסיעות קרובות ורחוקות,
שלכם, יעל
מספיק מוזיקה/ דוריאן לוקס
לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בִּנְסִיעָה אֲרוּכָּה,
וּכְבָר דִּיבַּרְנוּ מַסְפִּיק וְהֶאֱזַנּוּ
לְמַסְפִּיק מוּזִיקָה וְעָשִׂינוּ שְׁתֵּי עֲצִירוֹת,
אַחַת לֶאֱכוֹל, אַחַת לְהִתְבּוֹנֵן בַּנּוֹף,
אֲנַחְנוּ שׁוֹקְעִים בַּמִּקְצָב הַזֶּה שֶׁל שְׁתִיקָה.
הִיא מִתְּנָדְנֶדֶת בֵּינֵינוּ הָלוֹךְ וַשׁוֹב,
כְּמוֹ חֶבֶל תָּלוּי מָעַל נָהָר.
אוּלַי אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹמְרִים
שֶׁמְּצִילִּים אוֹתָנוּ.
תרגום: מיה טבת דיין
Enough Music
BY DORIANNE LAUX
Sometimes, when we're on a long drive,
and we've talked enough and listened
to enough music and stopped twice,
once to eat, once to see the view,
we fall into this rhythm of silence.
It swings back and forth between us
like a rope over a lake.
Maybe it's what we don't say
that saves us.
Poem copyright ©1994 by Dorianne Laux, “Enough Music,” (What We Carry, BOA Editions, 1994). Poem reprinted by permission of Dorianne Laux and the publisher.
דוריאן לוקס - Dorianne Laux
משוררת אמריקאית, פרופסור באוניברסיטת צפון קרוליינה בחוג לכתיבה יוצרת.