'שיר הרעות' מושר עכשיו ברדיו ועוד יושר היום.
השיר הזה של המשורר והאיש הנפלא חיים גורי שהלך הלילה לעולמו, הוא תמציתו ובמובן מסויים ומלא בגעגוע הוא גם אנחנו.
אבל אני רוצה להתעכב על שיר אחר.
על השיר 'חיוכה המסויים'.
על השידה בבית הוריי, ליד הטלוויזיה, בין תמונות הנכדים, ניצבה גם תמונת אמי. תמונה בשחור לבן. אמא עם צמות וחולצה רוסית רקומה, ולמרות שאי אפשר לראות אני יודעת, שאמא לבשה מכנסיים קצרים עם גומי במותן ונעלה סנדלים תנכיות. 'אדם חי את אהבותיו פעמיים,' אומר חיים גורי הנהדר לגידי גוב, ששר את השיר, 'כשהן מתממשות, וכשהוא זוכר אותן'. את 'חיוכה המסוים' כתב חיים גורי לאשתו האהובה, עליזה. בכל פעם כשאני שומעת את השיר הזה, הנפלא, 'חיוכה המסויים', אני חושבת על אמא שלי, ועל תמונתה.
הַרְבֵּה מִזֶּה שַׁיָּךְ לַזִּכָּרוֹן לַסַּנְדָּלִים הַתָּנָכִיּוֹת, לַחֲצָאִית הַקְּצָרָה, לַחֻלְצָה הַהִיא הָרְקוּמָה, הַשְּׁקוּפָה לַחֲצָאִין, לַשְּׁבִיל הַמִּתְפַּתֵּל בֵּין הַקּוֹצִים לִקְרַאת הָאֶקָלִיפְּטוּס הַנִּזְכָּר פֹּה בְּהֵא הַיְּדִיעָה. הַרְבֵּה מִזֶּה קָשׁוּר בְּמַחְשְׁבוֹת הַכַּפְתּוֹרִים וְהַשְּׂרוֹכִים, בַּסֶּרֶט הַשָּׁחֹר הָאוֹסֵף שֵׂעָר נוֹטֶה אֶל הַזָּהוּב לְבַל יִשְׁטֹף עַד כְּלוֹת בְּמַפָּלָיו לִפְנֵי שֶׁיַּעֲרִיב הַיּוֹם. הַרְבֵּה מִזֶּה שַׁיָּךְ לְמַצָּעִים סְתוּרִים, לִבְגָדִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ, לְחִיּוּכָהּ הַמְּסֻיָּם, לְמִזְמוֹרֵי הַהוֹדָיָה הַנִּשְׁאָרִים.
*אמא עם צמות, אלבום פרטי
הוא היה ארץ ישראל. שורשי כמו עץ זית ורואה ימים ושנים כמוהו.
עם העברית הנהדרת, החום והחוכמה.
'שלומי כשלום עמי' היה נוהג לומר וגם 'הארץ כואבת לי'.
כי האיש הזה, החכם, שלא הפסיק להתגעגע לחבריו שאיבד במלחמות כאב את כאבה של הארץ וראה אותה ביופייה וברגעיה הגדולים וגם בתחלואיה וכאביה שכאבו לו באופן אישי.
וכך כתבתי בפוסט בפייסבוק ב – 2015:
כשאני קוראת את שיריו הנפלאים של חיים גורי שעבר איזו מלחמה אחת או שתיים בחייו, אני חושבת לעצמי שראש הממשלה הבא צריך וחייב להיות משורר. או לפחות אוהב שירה. או לפחות לפרסם אחת לשבוע שיר שקרא והתאהב בו. או לפחות לחלק בישיבת הממשלה שיר. כזה שנוגע בנימי הנימים, שגורם לקורא להניח לרגע את העט, להרים את ידיו מהמקלדת, לכבות את הרדיו ואת החדשות, ולקרוא שירה. ואחרי שאנחנו ואויבנו, ודורשי שלומנו וחורשי רעתנו, והמתלהמים והמרגיעים, והחולמים והמיואשים נירגע קצת, ונשב עם איזה כד מים צוננים מתחת לאיזה עץ זית, וננגב את מצחנו, ונניח את ראשינו העייף זה על זה, יקום מישהו, אולי מנהיג, ויקרא שיר. וגם אנחנו נרגיש, כמו חיים גורי החכם והטוב, שאנחנו עשויים מאותיות.
'אַף שֶׁרָצִיתִי עוֹד קְצָת עוֹד" - חיים גורי וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ. אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת. זֶה לֹא מְעַט. מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ. הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת. סַף הַחֲשֵׁכָה.
קָשֶׁה לָדַעַת מִי יַעֲנִיק לָנוּ הִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת לוֹמַר, שֶׁכֹּה אֶחְיֶה, עוֹד מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא אָמַרְנוּ עַד עַכְשָׁו.'
חמוטל גורי, בתו של חיים גורי השיבה לי אז:
'יעל יקרה, הקראתי להוריי ולמשפחתי את דברייך. שניהם היו נרגשים ביותר. אבי אמר לי שהשורה "רציתי עוד קצת עוד" הגיעה אליהם מדברייך הנפלאים. אני מעבירה לך את תודתם. ואת תודתי.'
שמעתי הבוקר את חמוטל מדברת על אביה ומתייפחת, והתייפחתי גם אני ליד הרדיו במטבח. בתי המתבגרת, שתהיה בעוד עשרה ימים בת 18, באה ועמדה לידי וכך התחבקנו שתינו והמילים שלו עברו כמו מים טובים ומחיים בין שרשרת הדורות.
'הוא כעס על הפרסומות המטופשת ברדיו, לא הבין למה צריך לשיר סרנדה לסכין גילוח', סיפרה בתו.
'לא העלינו בדעתו שהוא ימות' אומר עכשיו אחד מחבריו ברדיו.
'אנחנו זקוקים לג'ורי. אנחנו זקוקים לג'ורי'.
חיים גורי, ונזכור את כולם, יהי זכרו ברוך.