גדלתי בעיר.
כשהייתי ילדה בשיכון רמב"ם בחדרה, הנוף שנשקף מהמרפסת הקטנה היה הדשא הגדול שחיבר בין הבניינים, והלאה משם, היו הפרדסים שמילאו את כל העולם.
אחר כך, כשעברנו דירה לרחוב הגיבורים, הנוף שנשקף ממרפסת השירות הקטנה הצמודה למטבח היה של חלונות הבניינים ממול.
בערב, נדלק האור, וכל המטבחים נמלאו אנשים וטעמים.
את המטבח של בתיה, חברתי מבית הספר היסודי, ראו היטב וגם שמעו כל מה שהתרחש שם. כשעלינו יחד לכיתה ט' בתיכון וגילינו שהפרידו בינינו לכיתות שונות, בכיתי ולא רציתי להיכנס. חזרתי להיום ילדת כיתה א'.
האור אצלם דלק עד מאוחר, ואת ארוחת הערב אכלו כשאצלנו אמא כבר היתה אומרת: 'המטבח סגור', או 'אין משרתים פה'.
קול צחוקה של אמא של בתיה עלה והתרונן מעל הגגות וחשבתי לעצמי איך זה יכול להיות שאיתם, עם המשפחה הקטנה היא עליזה וצוחקת, ואיתנו, חבריה של בתיה היתה קשה וזעופה, לא אהבה שבאנו כי דרכנו לה על השטיחים.
'מה את רוצה, שהיא תעוף מהדלת לחדר שלי?' צעקה עליה פעם בתיה כשעמדתי בדלת ואמרה לי בחמיצות 'רק עכשיו שטפתי ואת באת ללכלך לי!'
הייתי חלק מהנוף, כך קראתי לאחד מהשיעורים בסדנה 'מאירים זיכרונות'.
נוף יכול להיות כזה שגדלנו בו, ובכל בוקר כשקמנו, התעוררנו לתוך אותו נוף.
נוף יכול להיות כזה שאנו זוכרים אותו והוא השתנה עם השנים.
אני מכירה הרבה אנשים שנולדו וממשיכים לחיות את חייהם באותו הנוף. באותו הכפר.
ובכל זאת, הנוף משתנה עם הזמן, עם הבניה, עם החיים כי אנחנו משתנים.
כי נקודת המבט שלנו על הנוף, משתנה.
אנשים שחוזרים לבקר בביתם לאחר הרבה שנים אומרים: פעם זה נראה כל כך גדול והיום זה מפליא עד כמה הכל בעצם קטן.
כי הזיכרון שלנו זוכר את הדברים כמו שהיו.
את הבניין הגבוה.
את השדה הרחב.
את הסלון הגדול.
וכשאנחנו חוזרים בבגרותנו, פתאום הבניין פחות גבוה, השדה לא כל כך רחב והסלון שזכרנו כמגרש משחקים גדול, הוא בעצם חדר קטן.
נוף הוא ריח, טעם, חפצים, מילים, עונות שנה מתחלפות ואנשים וגם נוף לא מוכר שאנחנו מגיעים אליו לראשונה, ולפעמים נדמה לנו כאילו כבר היינו פה.
פעם עליתי מהמטרו בפריז לתוך הרחוב.
האור היה אפור ובאוויר עמד ריח של מאפים ושוקולד.
בחלון הראווה של השוקולטייר עמדו משולשי שוקולד ענקיים, שחורים.
את בית הקפה הקטן ממול רק פתחו והכסאות, כמו תמיד בפריז, פנו אל המדרכה.
ולרגע, עברה בי המחשבה כאילו כבר הייתי כאן.
איך כותבים על נוף כך שיגרום לקורא לעצום את עיניו ולהיזכר בנוף פרטי משלו?
מספרים סיפור. מתארים פרטים קטנים כאילו הייתם מתארים תמונה.
אפשר לכתוב: ליד ביתינו היה שדה גדול שרעו בו פרות וסוסים.
אבל אם נוסיף למשפט הזה עוד כמה משפטים שהופכים אותו לסיפור קטן הוא יכול להיות כזה:
נהגתי לשכב על האדמה, באמצע השדה, והרגשתי את חומה בגבי.
כשאני כותבת על חום האדמה, הקורא יודע בדיוק על מה אני מדברת, כי ייתכן שגם הוא שכב פעם בילדותו על האדמה, באמצע יום חם, או שהלך יחף, והזיכרון שלי או שלכם, שהופך למשהו מוחשי בעצם נוגע וחובר לזיכרון שלו. וכך נולד סיפור קטן.
בביתי בקיבוץ, בחורף. צילום: יעל כרמי
לא ניתן להפריד את עצמנו מהנוף בו אנו חיים.
החל מהאינטימי ביותר כמו חדר השינה בו אנחנו הולכים לאהוב, לישון וקמים בבוקר סתורות שיער ולוקח כמה דקות עד שאנחנו חוזרות לגובה איתו הלכנו לישון אתמול, מחזירות את הצוואר והלחיים למקום ומתחילות את היום.
הנוף של כוס הקפה הראשונה- במקום המסויים במטבח, על הכסא הזה, בכוס הקפה הזו המיוחדת של הבוקר, במרפסת. כל אחת ונוף כוס הקפה שלה.
סיפרה לי נורית גבעוני, מנהלת הספריה בנהלל שיש לה מקום מיוחד במטבח, דלפק עם כסא גבוה שם היא יושבת, שותה קפה, צופה אל הנוף וקוראת.
הנוף מלווה אנשים כל חייהם.
השיבה הביתה, חזרה הביתה, געגועים הביתה, אנשים שחוו מלחמה רחוקה מהבית, או כאלו שהוצאו מבתיהם בכח וגלו מהם, חולמים על בתיהם, על הנוף המוכר, ולעיתים הולכים דרך ארוכה, ברגל, כדי לחזור הביתה. לנוף אותו הם זוכרים.
ומוצאים מה שמוצאים.
וממשיכים להתגעגע.
חוזרים שוב ושוב הביתה, או לחצר, או לשדה הרחב, או לרחוב, או למכולת בפינה, או לריבוע ההוא של החלון בחדר הילדות ממנו ראו פרדסים.
חוזרים בדמיון ובמציאות.
בחלום ובעירות.
דרך שיר, סיפור או תמונה.
בבוקר, אני יוצאת עם כוס הקפה שלי למרפסת.
ניקינו אתמול את המרפסת לכבוד האביב.
אספנו עלים, תלשנו עשבים שעלו בין המרצפות, שטפנו בזרם מים חזק וזרקנו ארונית ישנה שפעם הניח מישהו ליד הפחים, ובמאמץ העליתי אותה במדרגות לביתי, צבעתי אותה ובתוכה הנחתי מחברות ישנות.
הארונית, שעליה עומד עציץ גדול הלכה והתרפטה ונסדקה עד שהגיע הזמן להיפרד ממנה וגם היא הפכה להיות חלק מנוף כלשהו אליו הייתי שייכת פעם.
כשהמרפסת הייתה שטופה ונקייה, ישבתי על אחד מהכיסאות מתבוננת איך הסטולים מהעץ אותם הבאתי מאפריקה לפני שנים רבות, בהן חייתי בנוף אחר לגמרי, משתלבים עם כסאות העץ במרפסת ביתינו בנוף הקיבוץ בו אני חיה עם אישי האהוב,
מעצי ההדר ליד המחסן שלנו עולה ניחוח הדרים.
היום נקטוף את הלימונים האחרונים הצומחים על הענפים הגבוהים, נסחט ונמלא קופסאות קטנות במיץ כך שיישמר לנו לעונה הבאה.
בחדרה, מהמקום בו ראיתי כילדה ים ירוק של פרדסים עומדים היום מבני תעשייה.
בביתי בקיבוץ, באביב. צילום: יעל כרמי
אני שייכת לכאן. לעיר ולקיבוץ.
לפרדסים ולרחובות.
למרפסת בקיבוץ ולמרפסת בשיכון רמב"ם.
סביבי, אנשים, פנים, שמות, נוף וכל עונות השנה.
שבת נעימה ומלאה בריחות אביב,
שלכם, יעל
אני מכאן - נגה מרקמן (מענה לדרוויש) אֲנִי מִכָּאן. סוֹבֶבֶת סְבִיב עוֹנוֹת הַשָּׁנָה. יוֹדַעַת מָתַי יִבְקְעוּ חֲצָבִים, כְּמוֹ רֹאשׁ עֻבָּר בּוֹקֵעַ מֵרֶחֶם אִמּוֹ. אַחַר כָּךְ מַתְחִיל הַמַּטָּע לְהַאֲדִים. וְהַכְּרָמִים. אָזְנַי כְּרוּיוֹת לָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת בַּחֲשַׁאי בָּעִנְבָּלִים. הַחֹשֶׁךְ מְאַחֵר לָלֶכֶת בַּבְּקָרִים וּמַקְדִּים בָּעֲרָבִים.
אֲנִי מִכָּאן, מַאֲזִינָה בְּרֹב קֶשֶׁב, מָתַי יַתְחִילוּ צְרִיחוֹת הָעֲגוּרִים, הָאֲדָמָה כְּבָר לֹא צוֹרֶבֶת בְּחֻמָּהּ. אֶפְשָׁר בָּעֶרֶב לָלֶכֶת יְחֵפָה, בְּקָרוֹב יַאֲדִים מוּל חַלּוֹנִי סַפְיוֹן הַשַּׁעֲוָה. בְּדִמְעוֹת מֶשִׁי יִנְשְׁרוּ לָאֲדָמָה עֲלֵי הַוְּרָדִים. אֲנִי מִכָּאן. יוֹדַעַת אֶת כִּוּוּן הַשֶּׁמֶשׁ בְּחַלּוֹנוֹת בֵּיתִי וְהֵיכָן אוּכַל לִפְגֹּש עִם שַׁחַר אֶת כּוֹכַב הַנֹּגַהּ שֶׁלִּי.
אֲנִי מִכָּאן. בזיכרונות יַלְדוּתִי צָרוּב הַמַּאֲהָל בְּמוּפְתַחְרָה. נָשִׁים, סִירִים גְּדוֹלִים מַהְבִּילִים וִילָדִים מִתְרוֹצְצִים, עָשָׁן.
וְכָאן, עכשיו בַּזְּמַן — שָׂרְדוּ רַק שְׁלוֹשָׁה אֵיקָלִיפְּטוּסִים וְגַל אֲבָנִים.
וּמָה עִם הַיֶּלֶד הַהוּא, שֶׁהִבִּיט בִּי בעיניים בּוֹעֲרוֹת וַהֲמוֹן זְבוּבִים עַל פָּנָיו?
נגה מרקמן, בוגרת המכון למורים למוזיקה באורנים וכיתת האופרה באקדמיה ע"ש רובין בירושלים. מטפלת באמצעות שירה. שרה בפסטיבלים רבים של מוזיקת עולם, בשפות רבות, ביניהן לדינו, יידיש, עברית, ספרדית, יוונית, איטלקית, גרמנית, רומנית ועוד. ילידת קיבוץ שמיר, ומתגוררת בו עד היום.