חיכיתי לשבוע הזה. לשבוע הספר.
ברחבת הספרייה בחדרה, עירי, נדלקו אורות ונחשי שולחנות ארוכים ועמוסי ספרים נפרשו. כל הספרים שהיו מסודרים על המדפים בחנות הספרים של ליברמן ובחנות סטימצקי הקטנה שהייתה ממוקמת קצת לפני השוק, יצאו החוצה ונערמו בערימות יפות ומבריקות.
היה לי חלום.
לעבוד בחנות ספרים.
לפתוח בבוקר עם מפתח ששוכפל במיוחד בשבילי את החנות, להיות הראשונה שמריחה את הריח הזה של נייר, דבק וקופסאות קרטון. למצוא כוס קפה שנשכחה ערב קודם על הדלפק.
להדליק את האור ולראות אותו נפרס על פני העטיפות, המדפים, מאיר את ספרי הילדים והמבוגרים.
ליישר ערימות, לאבק את חלון הראווה, ללטף ספר אהוב ולהגיד להם, לספרים: בוקר טוב, הגעתי לעוד יום אתכם, אהובים שאתם.
הגשמתי חלום והתקבלתי אחרי הצבא לעבודה בחנות סטימצקי בחדרה.
החנות הקטנה הייתה ממוקמת ברחוב היורד מהפיאצה לשוק. ליד חנויות הנעליים והקוסמטיקה, בין דוכני הפלאפלים לפיצוציות.
למדתי את סידור המדפים.
את מקומם של ספרי העיון והפסיכולוגיה.
את מדף ספרי השירה שכבר אז אהבתי מאד.
כל הספרים החדשים עברו תחת ידיי.
ישר מההוצאה, חדשים, חלקים, מריחים את אותו ריח מיוחד של ספר חדש.
על ספרי ילדים אהבתי להמליץ במיוחד לסבתות שבאו לחפש מתנות לימי הולדת של הנכדים.
בחדר השינה בביתה של סבתי בחדרה, בתוך ארון קיר גדול, מאחורי מצעים ומגבות עמדו שורות ספרים חדשים ומבריקים שסבתא נהגה לקנות בשבוע הספר ולחלק לנו כמתנה לימי הולדת או חגים. נהגתי לחמוק לחדר הזה ולהציץ בספרים, לא מתאפקת עד שיגיע החג הקרוב.
מנהלת החנות, אז, איבדה את בתה הבכורה בתאונת דרכים, ופעם, ממש לפני הסגירה, באחד הערבים שירד על העיר, כשעמדנו עם המפתחות ביד, נכנסה סוקרת מחברת ניהול סקרים ואמרה שזה ייקח רק כמה דקות, וכשהגיעה לשאלה כמה ילדים יש לך, נחנקה מנהלת החנות, היססה ואמרה: שתיים. שתי בנות.
דבר מוזר הוא הזיכרון שלנו, לא נותן לשכוח את הרגע הזה, בו עמדה האם וספרה בליבה את בתה המתה ובתה החיה.
אחר כך, כשעברתי לתל אביב מצאתי עבודה בחנות הספרים בכפר שמריהו.
אחת המוכרות שהייתה גרושה, התגאתה במאהב צעיר שיש לה, החליפה כל יום את צבע שיערה מבלונד פלטינה לבלונד אפרוח, ומוכרת אחרת, מבוגרת, שכנראה חיי הזוגיות עם בעלה לא היו משהו להתפאר בו אמרה לה: 'אני מקנאה בך. אתם בטח עושים את זה בכל מקום בבית, גם מהלוסטרה' והן התגלגלו מצחוק.
ופעם אחת, נכנסה לחנות הזמרת אילנית, תושבת המקום, ונשימתי נעתקה.
אילנית, הזמרת האהובה עלי, שכילדה, הכנתי עבורה מחברת מיוחדת עם תמונות שגזרתי מ'לאשה' ו'להיטון', עם מילות השירים שלה והו, כמה רציתי שיער חלק כמו שלה.
והיא היתה יפה ופשוטת לבוש, צנועה ונעימה, ערמה ערימת ספרים והניחה אותה ליד הדלפק, שילמה, חייכה, הודתה והלכה לדרכה.
Annie spratt www.unsplash.com
לפני כשנתיים התקבלתי לעבודה באחת מחנויות הספרים הגדולות.
החנות ענקית, ארוכה ובמשך כל היום הלכתי הלוך ושוב, הלוך ושוב, נושאת ערימות ספרים, גוררת ארגזים ולא היה לי ולא כלום עם המוכרות הצעירות מאד, בגילה של בתי, שבאו לעבוד בחנות קצת לפני הלימודים, קצת אחרי הצבא.
התבוננתי באנשים שפקדו את החנות.
נשים מחפשות 'איזה רומן טוב'. גברים מחפשים 'איזה ספר מתח טוב, משהו היסטורי'. גברים בוחרים, קונים, משלמים ויוצאים.
נשים עוצרות. בודקות. פתאום הן רואות מישהי שהן מכירות וככה הן עומדות, עם ערימת ספרים ביד, ומקשקשות, וכשהן מגיעות לקופה, המוכרת מצטרפת אליהן לשיחה כאילו הן חברות וותיקות וכבר קשה להיפרד.
והספרניות. שסיפרו לנו שהז'אנר שהולך הכי טוב הוא של הספרות האירוטית. 'הן עומדות אצלי בתור', צחקה מנהלת הספרייה, 'לא הצעירות, להן אין כוח, הן עסוקות עם הילדים, הסבתות, כמוני, שחייבות את כל הסדרה ואוי ואבוי אם אני לא שומרת להן'. ונער אחד ממושקף, שהגיע לקופה עם ערימת ספרים, שילם בשני שטרות מקומטים של 200 ש"ח, וליטף בידיו כל ספר וספר שהוכנס לשקית.
הקסם של מכירת הספרים פג. האהבה לספרים נשארה, אבל לא יכולתי יותר לעמוד שעות ארוכות על הרגליים ולחכות לרגע שהמשמרת תסתיים ואוכל כבר לנסוע הביתה.
אני אוהבת ספרים על כתיבה. הם נכתבו בידי אנשים ונשים שהתנסו, וכתבו והתייאשו ומחקו וכתבו שוב עד שהגיע הרגע הזה, בו משפט אחד משמעותי נולד אחרי ארבעה משפטים מוזרים וחסרי הקשר. ופתאום זה טוב. זה באמת טוב. המילים האלה שלא היו שם רגע קודם, נהדרות ומתנגנות על הלשון. האנשים האלה- אני בראתי אותם. על לילותיהם הטובים והמיוסרים. יש להם משפחות, עבר והווה והם חולמים ומייחלים ומתאכזבים ונופלים וקמים ומתאהבים ונשברים עד לדף האחרון.
בבקרים האחרונים אני יושבת במרפסת שלנו, וקוראת את ספרה הנפלא של אן למוט 'ציפור, ציפור' בתרגומו של יואב כ"ץ.
הכתיבה והחיים - הוראות הפעלה.
איזה ספר נפלא.
כל פרק בו הוא שיעור על כתיבה ועל התבוננות בחיים ובכתיבה עליהם.
וכך כותבת אן למוט:
'בשביל חלק מאתנו, ספרים הם הדבר החשוב ביותר עלי אדמות. זה פשוט נס שמתוך מלבני הניר הקטנים, השטוחים ונוקשים האלה נברא עולם ועוד עולם ועוד עולם, עולמות ששרים לכם, מנחמים ומשקיטים או מרגשים אתכם. ספרים עוזרים לנו להבין מי אנחנו ואיך עלינו להתנהג. הם מצביעים עבורנו על משמעותן של הקהילה ושל החברות. הם מראים לנו איך לחיות ואיך למות. הם מלאים בדברים שאין לנו בחיים האמיתייים- למשל שפה נפלאה, פיוטית, מהרגע שפתחנו אותם.'
מעל למיטה שלנו, על מדף בחדר השינה, ישנם תמיד כמה ספרים.
כשאני מסיימת ספר, הוא לא מוצא את מקומו בספרייה הגדולה שחלקה בסלון וחלקה בחדר העבודה.
לא מייד.
כמו חבר טוב, כמו אהוב קרוב, אני צריכה אותו עוד קצת, קרוב אלי.
שינחם וירגיע, שיסעיר וידמיע, שאדע שהוא שם.
שאוכל מוקדם בבוקר לפתוח, אקראית, ולמצוא פסקה שאהבתי.
המשורר האמריקאי טד קוסר, כותב על קוראת פוטנציאלית. כזו שהוא רוצה שתקרא אותו, את שיריו ברגע הבודד ביותר אחר הצהריים, כששערה לח, תחזיר את הספר למדף ובסכום הכסף שהוא עולה, תעדיף לשלוח את מעיל הגשם המלוכלך שלה לניקוי.
הכתיבה, החיים וסדר העדיפויות, הספרים והמילים.
שבת נעימה ומלאה בספרים חדשים וישנים,
שלכם,
יעל
לבחור קוראת
טד קוסר
תרגום: אלי אליהו
Selecting A Reader
First, I would have her be beautiful, and walking carefully up on my poetry at the loneliest moment of an afternoon, her hair still damp at the neck from washing it. She should be wearing a raincoat, an old one, dirty from not having money enough for the cleaners. She will take out her glasses, and there in the bookstore, she will thumb over my poems, then put the book back up on its shelf. She will say to herself, "For that kind of money, I can get my raincoat cleaned." And she will.
Ted Kooser
טֶד קוּסֶר הוא משורר יהודי אמריקאי, מסאי ומרצה. נולד במדינת איווה, ארצות הברית, בשנת 1939.