• יעל כרמי

הָלוֹךְ וָשוֹב אֶל יַלְדוּתִי


'בכל בוקר, ב- 07:30, אני מתחיל את יום עבודתי' אומר לנו גיל פנטו, ומחווה בידיו על רחבת הרוכלים של שוק הפשפשים ביפו.

על המוזיאון הנוסטלגי ועל גיל שמעתי כבר מזמן, ורשמתי לעצמי שאני חייבת להגיע אליו.

רחבת הרוכלים ביפו שוקקת חיים. חיים שלמים שפעם מילאו בתים ומטבחים נפרשים על המדרכות ומעוררים במתכופף אליהם געגועים ל'פעם'.

אלה לא סתם חפצים, כשנוגעים בהם וממששים ומלטפים אפשר לשמוע איך מאחורי כל אחד מהם מסתתר סיפור. חיה משפחה, מטבח שאכלו בו, סלון שישבו על ספותיו ופוטל- הכורסה הגדולה והרחבה שאפשר היה להתרווח בה אחרי יום עבודה.

אני נוסטלגית. מאד. תנו לי כלי בית, תמרוקים, קופסאות אוכל, מגירות, אלבומים, משחקים ספרים ותקליטים של פעם- ואני שלכם.

וכך, הצטרפנו צוות הספרניות של ספריית הזורע, לסיור בשוק הפשפשים ובמוזיאון הנוסטלגי בהדרכתו של גיל פנטו.

את גיל מזהים מייד. הוא נראה בדיוק כמו בתמונה ועל כתפו פריט נוסטלגי, תיק כחול של אל על.

ובתיק- אוצרות שהוא חושף בפנינו לאט לאט.

על ההתחלה הקמתי מהומה. על מדרכת הרוכלים היו מונחות 3 צלחות וינטג' יפהפיות שמייד חמדתי.

'כמה?' אני שואלת את הרוכלת שיושבת ומעשנת,

'10 שקל כל אחת'

'רגע' הופיעה מעבר לכתפי רוכלת אחרת שיש לה שן כן, שן לא ושן זהב 'אני מוכרת פה היום, איציק אמר היום אני, 20 שקל מותק'.

המעשנת קמה באיום מכיסאה: 'מה פתאום? איציק אמר אני פה היום'

ניצלתי את המהומה: '15 שח טוב?'

'תביאי הכסף' ענתה המועמדת להשתלת שיניים, והצלחות שאולי היו פעם חלק מסט גדול יותר ושימשו במטבח של משפחה אחרת, הפכו שלי.

כמו קוסם השולף שפן, התחיל גיל להוציא פריטים מהתיק.

הנה חולצה שנרקמה על ידי נערות עיוורות בנתניה במקום שבחרו לקרוא לו 'אורה' מכל השמות בעולם.

הנה חולצה נוספת שעל האטיקט שלה רשום 'אתא'. הידעתם שראשי התיבות הם: אריגי תוצרת ארצנו' ואת השם הגה שי עגנון?

מאחורי השמות האלה: אתא, סינטבון, דרמפון, נמצא עולם שלם.

חדרי האמבטיה של ילדותינו עם מברשת הגילוח המקציפה של סבא.

עם החול הזה 'רם' שאמא הייתה שופכת בשירותים כדי שיבהיקו.

עם הסבון הענק בעל הריח הלא מזוהה 'סינטבון' שהזכיר לי תמיד קוביית בוץ אבל הבריק וניקה והסיר כתמים.

'חבל שלא ידענו כשפינינו את בית ההורים' הוא משפט שחוזר אצל המבקרים במוזיאון שהוא גם ביתו של גיל.

חבל שלא ידעתי.

כשפינינו את בית הוריי לפני כשנתיים, חזרו אלי הריחות והמראות.

דמותם, ריחם וחיבוקם של אמא ואבא מילאו את ארון הקיר בחדר השינה כשפתחתי אותו.

על מדף עליון עמדו בתערוכה האפטר שייבים של אבא.

אבא בריח BRUT.

דומה שכל האבות הריחו אז כך, אחרי שחזרו מיום עבודה, ולבשו גופיית אתא נקייה ומכנסיים קצרים, והתיישבו בכורסא, או על כסא נוח במרפסת, עם צלחת של אבטיח קר עם גרעינים, או כוס אייס קפה עם גלידה שנבחש בקשים ארוכים שבסופן כפיות קטנות.

באהבה גדולה אוסף גיל את החפצים האלה שמילאו את בתינו.

לעיתים, מאחורי קלמר עץ ישן חרוט שמה של הילדה שהקלמר היה שלה, ואז, מספר לנו גיל, הוא מנסה למצוא את אותה ילדה ובבת אחת, היא חוזרת אל ילדותה. אל השולחן בכתה ואל העפרונות והעטים והמחברות.

בספרי הזיכרונות שבצד הברכות האישיות יופיע המשפט: 'היי נאמנה למשפחתך ולמולדתך.'

ברחובות השוק נשארו עוד מעט בתי מלאכה, למשל, כזה שמרתכים בו מכונות לקליית קפה, אבל רוב החנויות מוכרות או משפצות את הפריטים איתם עבדו פעם בידיים חזקות. נעצו ברגים, דפקו מסמרים ריתכו וליטשו.

שידת מגירות גדולה המחולקת לריבועים קטנים ובהן נחו אותיות להדפסת עיתון.

מנורות, ארונות וסיפולוקסים!

עולם שלם של סיפולוקסים.

'קיבלתי 6 כאלה לחתונה' מספרת לנו דפנה, ואנחנו מתגלגלות מצחוק.

משא ומתן קצר וסיפולוקס עם ברז אדום עובר לידיי.

כשסיפרתי לגיל שאנו מגיעות מקיבוץ הזורע אמר לי שמחכה לנו הפתעה בביתו.

במעלה המדרגות הירוקות, כשנפתחת הדלת, נעתקת נשימתנו.

העולם, כפי שאנו מכירים אותו נשאר בחוץ, וההרגשה היא כאילו נסענו במנהרת הזמן כמו בסדרה עם דאג וטוני שלא פספסתי אף פרק שלה כשהייתי ילדה.

אחרי ההתפעלות הראשונית, אני מוצאת את עצמי מסתובבת שוב ושוב בין הפריטים המונחים על השולחן הגדול, על המדפים, במטבח ובשירותים.

אחח, השירותים. עולם שלם של סבונים וכלי ניקוי. יום שלם אפשר לבלות רק בחדר הקטן הזה.

גיל מסובב אלינו כורסה ישנה, שבתחתיתה חרוט בעץ: 'תעשיית רהיטי הזורע, מס קנייה שולם- 4 ל"י'.

בדירה שהיא מוזיאון עורכים מסיבות יום הולדת ומפגשים משפחתיים וכל מפגש כזה מעלה סיפור, כמו הסיפור על דגל ישראל שנתפר מבד סדין לבן ומכנסי עבודה כחולים.

כמו קופסת הסוכריות שהייתה בביתו של גיל, כמו משחקי הילדות 'הידד, אני רוקמת' וכל השלטים על המספרות, הגלנטריות וקופסאות המזון עם הגרפיקה המיוחדת לאותן שנים.

לרגע נדמה לי, שאם אפתח את אחת הדלתות, יחכו מאחוריה כל האנשים שהיוו את הפסיפס הגדול של ילדותי, אמא ואבא, סבא וסבתא ואיתם כל החפצים והרהיטים, יפרשו אלי ידיים ויקראו: 'יעלינקה'.

את השיר הנפלא הזה של יהודה עמיחי הקראתי בסוף הביקור, והוא כאילו נכתב על המקום הזה ועל כל האנשים הנוסטלגיים, המתגעגעים ל'פעם' והופכים בעצמם שליחים הרצים הלוך ושוב אל ילדותינו.

וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי, כְּמוֹ מִבַּיִת שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס, אוֹ כְּמוֹ רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ מִן הָאֳנִיָּה הַשּׁוֹקַעַת לְאַט אֶל הָאִי, כָּךְ אֲנִי מוֹצִיא מִיַּלְדוּתִי דְּבָרִים וְזִכְרוֹנוֹת לְהֶמְשֵׁךְ חַיַּי. יהודה עמיחי, מתוך ספרו "פתוח סגור פתוח" בהוצאת 'שוקן'

יהודה עמיחי - היה משורר ישראלי, זוכה פרס ישראל לשירה. נחשב לפורץ דרך ומחולל מהפכה בשירה העברית החדשה, ונמנה עם הבולטים בשירה הבינלאומית במאה ה-20.

גיל פנטו- מארח ומספר נוסטלגיה מקומית - http://gilfanto.co.il/

#גילפנטו #מוזיאוןנוסטלגי #שוקהפשפשים #יהודהעמיחי #אסם #פנקסחבר #יפו

0 צפיות
  • לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 ©