• יעל כרמי

ימי חמישי בגלעד עם שלפרד


'יש לך השפעה', אומרת ג'ון לסרינה,

'עד לנקודה מסויימת', אומרת סרינה ונושפת עשן מהסיגריה הדקה שלה,

'ובכן', עונה לה ג'ון, כשהיא מתענגת על הסיגריה שהוגשה לה, עונג אסור שמי יודע איזה עונש יש בגינו, 'ובכן, תזיזי את הנקודה.'

והיא מזיזה. ג'ון. ועוד איך מזיזה.

מזיזה ככה שכל הקווים המתחברים לנקודה הזו, גורמים לרעידת אדמה שם,

בסדרה, ואצלנו, הצופים בבית.

מאז שהייתי ילדה אני פוחדת מיום השואה ומכל מה שנלווה אליו. התחלתי לקרוא ספרים על השואה מוקדם מדי והם גרמו לי לסיוטים ולפחד שהנה, זה עומד לקרות גם לי.

ביום השואה הייתי בטוחה שאני שומעת מגפיים במדרגות. הרכבת שעברה בלילה בין הפרדסים בחדרה, עירי, הייתה הרכבת 'משם' שנוסעת מלאה וחוזרת ריקה וכך, אני מתנזרת כבר שנים מסרטים, ספרים ודברים הקשורים לשואה.

עד שהגיעה הסדרה 'סיפורה של שפחה' וזרקה אותי, באחת לתוך שואה אחרת.

דיסוטופיה.

חיפשתי את פירוש המילה. ניגודה של 'אוטופיה'. כלומר, מציאות אנושית שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים. בספרות ובקולנוע, חברות דיסטופיות מאופיינות בדרך כלל בעריצות או בדיקטטורה שלטונית וניצול האנשים.

האם אתן זוכרות את שני הפרקים הראשונים של העונה הראשונה?

איפה ראיתן אותם? ומה הם עשו לכן?

אני הרגשתי איך פחד עצום ממלא אותי והיו רגעים שאמרתי לעצמי: 'אל תראי, אל תסתכלי, בשביל מה, אחר כך את חולמת בלילה ואמא שלך כבר לא כאן בשביל להדליק לך אור קטן כמו שהיית ילדה והיו לך סיוטים מספרי השואה שקראת. '

אבל ראיתי.

לא יכולתי שלא.

הסדרה הזו מהפנטת ויש בה כל כך הרבה רבדים אנושיים, היסטוריים, ספרותיים, עולמיים, מגדריים שאפשר לעסוק בה בכל פרק בנפרד, ואכן, היו כתבות שעסקו בה, בלוגים שנכתבו עליה ואפילו התקיים יום עיון חוגי בחוג לספרות כללית והשוואתית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים.

מה יש בה בסדרה הזו שכל כך נגע בי ובהרבה נשים אחרות?

מעבר ליופי החזותי, לצבעים, למוזיקה הקודרת הגורמת לנו לתחושת מחנק ופחד כמו לפני ירידה במדרגות חשוכות למרתף שאין לדעת מה נמצא בו, יש בה, לדעתי, את התחושה הקשה שהדברים יכולים לקרות גם לנו.

הפלאשבקים לחייה הקודמים של ג'ון בעונה הראשונה, חיים רגילים, של עבודה, משפחה, בעל, ילדה, חשבון בנק, בית קפה, טלפון נייד, ווי פיי הופכים להיות בעלי אימה כי אנו מבינים שבאחת, בבת אחת, הם יכולים להילקח מאתנו.

כמו שנלקחו מג'ון ומוירה וג'נין.

כמו שיכולות להילקח עין, יד, אצבע.

כמו שאפשר להפוך לשפחה, כלי אליו נשפך זרע, מכונות ילודה.

כמו שאפשר להפוך לזונה ברשות הממשל ולספק תאוות חולניות של מפקדיו.

נשמע מוכר, נכון?

כי הכל כבר קרה. בדרך זו אחרת.

מרגרט אטווד הסופרת הקנדית שכתבה את הספר 'מעשה השפחה' שיצא לאור ב1986 וכך נקרא אז, ויצא שוב בתרגום מחודש ב – 2012 ונקרא 'סיפורה של שפחה' היא סופרת הדוגלת בפמינזם ועבודתה הספרותית נחשבת לדוגלת בתחום זה.

בראיון שנתנה אמרה הסופרת אטווד את הדברים הבאים:

'הצבתי לעצמי חוק, לא אכלול בסיפור דבר שבני אדם לא עשו כבר בזמנים אחרים בעבר, או כאלה שהטכנולוגיה הנוכחית לא מאפשרת: ילודה בכפייה, שיעבוד נשים וגניבת ילדים- לכולם יש תקדימים, לא בתרבויות ודתות אחרות, אלא ממש כאן בחברה המערבית.

בצפייתי בפרקי הסדרה התערבבו בראשי כל הזמן מילים נגד מילים: 'לא, זה לא לקרות' לעומת 'אבל זה כבר קרה' במשטרי האייתולות, באונס השיטתי וברצח העם בסודן ובמקומות נוספים בעולם, בטקסי מילת נשים, ברבנים הקובעים שעל נשים אסור לשיר, אסור לפקד ובכלל, עדיף שרק ישמשו כנשים בבית, במטבח ובמיטה.

הדברים קורים 'בקטנה'. בחוקים נגד הפלות, בפרסומות על אוטובוסים הקוראים לנערות צעירות לא להפיל כי יהיה מי שידאג להן גם אם נכנסו להריון לא רצוי בגיל 14, באמרות של שרים פה, אצלנו, בארץ ישרואל על המרה ועל השלטת חוקי התנ"ך, והם מגיעים אפילו עד הנושא של אורך המכנסיים הקצרים בבית הספר. בתי החיילת לא יכולה ללבוש טייץ קצרים בשיעורי כושר גופני או בחדר כושר מעורב בבסיס שלה.

דברים קטנים כאלה, מציקים כמו זבוב שנדבק ולא מרפה.

עוקצים כמו יתוש.

נדמה כאילו הכל כבר קרה ויכול לקרות וזה בעיניי כוחה של הסדרה.

'ישנתי' אומרת ג'ון האהובה שלנו בעונה הראשונה, כשעוד לא ידענו למה היא מסוגלת.

'לא הייתי ערה מספיק למתרחש'.

בחוץ, ברחובות מדינת גלעד, בטרטורי מכשיר הקשר, במכוניות הוואן השחורות, ב'מרכז האדום' העולם כמו שמכירות אותו ג'ון וחברותיה, נעלם, ועולם אחר, חשוך, אפל ומעוות עולה כמו אד רעיל מתוך ביצות, ואין לאן לברוח.

האיסור לקרוא, למשל הוא אחד האיסורים שהשפיעו עלי ביותר בסדרה.

אני, שקוראת מגיל 4 וכותבת מאז שאני זוכרת את עצמי ונוהגת להציג את עצמי בראיונות ובסדנאות במשפט ששאלתי מתוך אחד משיריו היפים של חיים גורי 'אני עשויה מאותיות' , האיסור הזה, פשוט הרג אותי.

עולם ללא מילים, ללא אותיות, ללא שירה, ללא ספרות שבו מגדלים ילדות למטרה אחת בלבד, רבייה, ולשם כך אין צורך לדעת לקרוא. גם לא לראות.

כל כך הרבה רגעים נוגעים ללב היו בעונה השלישית.

ג'ון עומדת ליד החומה הגבוהה, מאחוריה בית הספר לבנות בו לומדת בתה, האנה, שנלקחה ממנה.

היא שומעת את קולות הצחוק והמשחק, וידיה מגששות על האבנים כאילו הייתה עיוורת, מנסות לדמות את פניה של ילדתה, את עיניה, את תלתליה.

ג'ון עומדת ליד המיטה בה עומדת למות השפחה שהייתה בת זוגה, שמסרה אותה ודיווחה עליה, שהרעיונות החולניים של משטר גלעד נצרבו בה, ורק משפגשה את ג'ון, משהו מתחיל לכרסם בה, וג'ון נוטה לה חסד אחרון לפני מותה ושם גם מתגבשת במוחה התוכנית להוציא כמה שיותר ילדים מגלעד.

ג'ון נזכרת ביום שמש בו חגה עם בתה בקרוסלה בגן משחקים.

אחת הילדות שניצלות מגלעד נופלת לזרועות אביה לאחר שנים שלא התראו.

פניו של לוק, בעלה של ג'ון המחפשות את פניה של בתו והוא מתפלל בליבו שגם היא תרד מהמטוס.

האם הייתי יכולה להיות אמיצה כזו? שאלתי את עצמי במהלך הסדרה כמו שאנשים שואלים את עצמם האם היינו יכולים להחביא יהודים בזמן השואה?

אין לי תשובה.

אינני יודעת איך הייתי נוהגת.

אם הייתי שפחה או מרתה או עובדת נאלצת לענג גברים ב'איזבל'.

בסוף הפרק האחרון בעונה השלישית, שהוא בעיניי הפרק הטוב ביותר עד כה, שוכבת ג'ון פצועה ביער. מעליה עובר המטוס ובבטנו ילדים, ילדות ומרתות בדרך אל קנדה החופשית.

אחר כך, נושאות אותה חברותי השפחות כמו בתהלוכת אבל והיא זוכרת את המילים של יציאת מצריים.

מה יהיה עכשיו? איך תמשיך הסדרה? מה אעשה בימי חמישי?

לא נותר אלא לחכות בקושי רב, עד אפריל או מאי או יוני 2020.

עד אז, נקווה שבאף מקום בעולם, לא מתרחשת עכשיו שואת נשים, גברים וילדים.

שורת נשים שקטה- דליה קוה

כְּמוֹ בַּבּוּשְקָה רוּסִית, בֻּבָּה בְּתוֹך בֻּבָּה, בְּתוֹך בֻּבָּה מְקֻפָּלוֹת בִּי אִמִּי וְסָבָתִי וְאֵם אִמָּהּ וְסַבָתָהּ וְכָל הַדּוֹרוֹת, שׁוּרַת נָשִׁים שְׁקֵטָה כְּמוֹ שְׁדֵרָה שֶׁל כֹּחַ

#סיפורהשלשפחה #מרגרטאטווד

135 צפיות
  • לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 ©