את השירים אהבתי.
מהצפירה, תוכניות הטלוויזיה, השלדים בכותונות הפסים שהיו מופיעים בחלומות הלילה שלי- פחדתי.
אבל את השירים אהבתי.
השירים העבריים האלה שנוגנו ביום הזה והמשיכו גם בשבוע שלאחר מכן ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
נמשכתי אליהם.
אל המילים: העיירה. מוטל בן פייסי החזן.
דמיינתי אותם את מוטל'ה, וטופה'לה טו טו ריטו ואת חוה'לה בתו של כנר על הגג שעולה על העגלה ועוזבת את ביתה הוריה ודתה כדי ללכת אחרי האהבה.
כל כך רחוקות ממני הדמויות האלה, בשמות הגלותיים, ברגליהם המבוססות בשלג, בכפרים הקטנים, במטפחות על ראשי הנשים וקפוטות על ראשי הגברים וכל כך קרובות.
אני נמשכת אל ניגון הדיבור האידישאי בסרטים ובהצגות.
הוריי, שנולדו בארץ, דיברו אידיש כדי לדבר עם קרובי משפחתם.
השפה הזו שהקללות והברכות בה נשמעות אותו דבר ואין שום דבר שידמה להם.
ניגון המילים.
ניד הראש.
הידיים המונחות על המותניים בהתרסה ואחר כך מנוגבות בסינר.
ריח של קיגעל חם וטוב עולה מהשפה הזו.
ריח צימוקים ושקדים.
אמא מרדימה את תינוקה באיי לי לולי לי.
ריח שבת בעיירה שמעולם לא הייתי בה ולעולם לא אהיה.
ריח עשן ומוות.
צעדים בשלג וגדרות תיל.
ומכתבים.
מכתבים שנכתבו ולא נשלחו.
מכתבים שנשלחו ולא הגיעו ליעדם.
מכתבים שהוטמנו בארגזים או בקבוקי חלב ונמצאו לאחר עשרות שנים.
מכתבים המספרים על עולם שלם שהיה ונעלם.
שהיו בו נשים, גברים, ילדים ואהבה של איש לאשתו.
מכתבים מהשנים 1940, 41 ,42 - עד שפסקו.
נעליים על הדנובה. צילום: יעל כרמי
השיר 'שיינה שיינדל שלי', הוא יום השואה שלי.
את השיר, ששמו הנכון הוא 'מכתבו של מנחם מנדל', כתב נתן אלתרמן ופירסם במסגרת 'הטור השביעי' בעיתון 'דבר' ב- 1945.
השיר הוא מכתב אחרון, או צוואה וגם קינה על יהדות מזרח אירופה, על אנשיה, דמויותיה, והוא שזור בשמות גיבורים מתוך ספריו של שלום עליכם: טוביה ומוטל ופייסי וסטמפניו.
אני רואה את ביתם של מנחם מנדל ושיינה שיינדל שלו בשטעטעל. בעיירה.
הוא נראה כמו ביתם של בונה הארונות הזקן ואשתו בהצגה 'אשכבה' של חנוך לוין.
הם עומדים שניהם על אם הדרך, לאן ילכו עכשיו, לאן, וכל הדרכים כולן, וכל סימני הגלגלים שמשאירות העגלות בשלג מובילות למקום אחד- הביתה.
'זקנה' אומר בונה הארונות הזקן לאשתו המדמדמת בחום גבוה כשהם מחכים לעגלה שתיקח אותם לרופא בעיירה הרחוקה, 'את יודעת לאן נוסעים?' 'לאמא ואבא' היא עונה.
שלמה ארצי הצעיר, הלחין 7 מתוך 14 בתי השיר לאלבום 'לכל החברים מהמסע מים אל ים' שיצא לאור ב- 1974.
בקולו היפה מעיר ארצי את כל האנשים האלה ממותם.
מקים אותם מהשלג.
מנער מבגדיהם את גיצי השריפות בלילה ושר עליהם ואליהם .
השיר לשמיעה כאן, בלחיצה על הלינק
לחצו והקשיבו, זה אחד השירים היפים ביותר של שלמה ארצי ובכלל.
לכל אחד מאתנו יש תמיד שורה או בית או ניגון מתוך שיר שהוא אוהב במיוחד ומהתווים הראשונים של השיר אני מחכה לבית בו מנחם מנדל נזכר שלא הודה לאשתו.
שהיתה סבלנית ומכפרת.
וכך קמים מול עיניי הזוגות האלה, של פעם.
שאולי נישאו בשידוך ולא מאהבה, ולמדו לחיות זה עם זו, ורגזו וכעסו וגם אהבו.
ולא ידעו איך לומר את המילים האלה 'אני אוהב אותך' 'אני אוהבת אותך' אבל ידעו שהיא שם, האהבה, בביטויים קטנים כמו 'שיינה שיינדל שלי'. או 'זוגתי היפה'. בשיר הארוך יותר הוא גם מחמיא לה על 'מטפחת של חג' ועל 'ידה הקורנת'.
וכך, במילים האלה, באמצעות מכתב כזה שאולי היה ואולי לא, מסופר סיפור של מיליוני אנשים.
'כולם תמו', כותב מנחם מנדל. 'אין אדם.'
נשאר השיר ועוד אחד ועוד רבים.
הרדיו פתוח ומנגן כל היום, מרגיע במעט את המועקה.
מעלי מרחפים כל אנשי העיירה כמו בציוריו של יוסל ברגנר והם מדברים אידיש זה עם זה ומנופפים לשלום.
מכתבו של מנחם מנדל- נתן אלתרמן
שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה, בין עבים הלבנה נוגהת. שיינה שיינדל שלי, דרך ליל וסופה, בראשי החולם את נוגעת. בקפוטה שלי רוח ליל ממרט ושמוט כובעי עלי עורף ממצח, כך הלכתי חיים כך שוכב אני מת. כי דמותי, כך אומרים, היא בת נצח. שיינה שיינדל שלי, יורד שלג לבן, אין אדם, כולם תמו, הביני. טוביה מת, ומת מוטל בן פייסי החזן, מת האיש היקר, הדוד פיני. וגם טופ'לה נח, טו טו ריטו התם נח פעוט ומחייך עד מוות, נצחיים הם שחוקו ובכיו של העם, כי טופ'לה הוא בן אלמוות. והלילה היה משריפות חכלילי ואני צוואה לך ניסחתי, על איגרת קטנה, שיינה שיינדל שלי, וברור כי עיקר שכחתי. העיקר לך רציתי תודה להגיד, שהיית לי בת זוג סבלנית ומכפרת, שיינה שיינדל, שיחקנו קומדיה נצחית, אך גמרנו אחרת, אחרת. שיינה שיינדל שלי, דרך ליל וסופה, בראשי ההרוג את נוגעת. שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה בין עבים הלבנה נוגהת.
נתן אלתרמן היה משורר ומחזאי ישראלי, מחשובי משוררי השירה העברית המודרנית, שהשפעתו על זרם שירה זה הייתה ניכרת, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1968. - מתוך ויקיפדיה.