בקומה התחתונה בבניין בו גרנו, גרו השכנים הרומנים.
'רומנישטע' הייתה אמא שלי אומרת.
אי אז בשנות ה- 70, כך כינו אנשים.
הפרסי מהשוק, הגרוזיני והתימנייה הנחמדה.
'אמא', הייתי אומרת לה בחלחלה, 'לא מכנים ככה אנשים, יש להם שמות'.
'מה את רוצה?' הייתה אמא שלי מנערת את ידי וקושרת שוב את הסינור שהיה תמיד על מותניה, 'הוא פרסי, הוא גרוזיני והתימנייה מלמעלה נחמדה ותפסיקי לחנך אותי כל הזמן. '
היא הייתה תופרת נפלאה, השכנה דוברת הרומנית מקומת הקרקע.
חוברות BURDA היו מונחות בכל פינה.
סיכות, מחטים ומטר מדידה.
סרטים צבעוניים, שנצים, מלמלה ודנטל.
מילים כמו 'גסקה', ו'שליץ' ריחפו בין הדפים.
בין ההול למטבח.
את השמלה למסיבת מחזור בסוף י"ב, תפרתי אצלה.
מבד פפיטה לבן אוף וויט שקניתי בחנות בדים קטנה בתל אביב.
מותן צרה, חצאית קלוש.
מרלין מונרו מרחוב הגיבורים בחדרה.
נסענו לרומניה לחופשה וטיול.
ויום לפני הנסיעה, שאלתי את אבא שלי מאיזו עיר הגיע סבי.
'מדורוחי' אמר אבא, וכך לכל מקום בו הגענו במהלך שבעת ימי הטיול, אמרתי את השם הזה.
דורוחי.
וכמו שיוצא לפעמים שאנו אומרים שם של עיר או פלוגה בצבא, וכולם מכירים את כולם, גם ברומניה זה עובד. כולם מדורוחי או מכירים מישהו שנולד שם.
כל מה שאמרו לנו על היופי של הארץ הזו, לא הכין אותנו למראות האמיתיים.
כאילו החליטו גרמניה, אוסטריה ושוויץ, לתת לה קצת משלהם וכך הפכה הארץ הזו לפנינת חמד יפהפייה.
בכל מקום אגם.
בכל מקום הרים.
צוקים אדירים, צוקי BICAZ נישאים ונוגעים, ממש נוגעים בשמיים.
אוכל ותרבות.
צוענים, זקנות עטויות מטפחת ראש וזקנים עם מקל.
1200 ק"מ נסענו במהלך השבוע. מיאש ועד סיביו.
החלפנו 4 פנסיונים, חלקם טובים, חלקם פחות.
אבל גם כשהתנאים צנועים למדי, והאיש שלי, שהוא מקגייור מהעמק תיקן את המתקן של הטוש עם גומייה שנקנתה בכלבו בקיבוץ, למי אכפת כשהנוף הנשקף ממרפסת ארוחת הבוקר הוא של יער ואגם?
נוסעים לאט. הכבישים אחרים מאלה שאנו רגילים בהם וכאילו נועדו לומר לנהג ולזו שיושבת לידו ודואגת לשלוף מתוך שקיות כל מיני דברי מאכל שנקנו בדרך, אגסים, שרשרת בייגלעך על חוט תיל:
סעו לאט. תיהנו מהנוף. זו הדרך הטובה ביותר לספוג את המראות.
בתי הכפרים צבעוניים.
בית וורוד ליד בית ירוק ליד בית צהוב.
ובחוץ, על כיסאות יושבות נשים. מסתכלות על הנוסעים בתוך הכפרים שלהן, מקום ילדותן, לעיתים מנופפות לשלום.
חבורות של נשים יושבות מחוץ לבתים. הנה צעירה צוענייה בחצאית צבעונית וגם בצמתה שזור סרט צבעוני כזה. הנה הזקנים עם המגבעות המהוהות ומקלות ההליכה. ילדים על אופניים. איפה בית הספר? איפה הגנים? מי צריך כאלה כשהטבע כאן, קרוב וירוק בפתח הבית. איפה הם קונים בגדים ונעליים? איפור וקוסמטיקה? שאלות מתוך עולמי המהיר והבורגני. בבוקר, אני שומעת קול דינדון פעמון וכשאני מציצה מהחלון אני רואה פרות גדולות חוצות את השביל. אפשר להתרגל לזה. לקצב. לארוחת הבוקר המתמשכת. לפרוסות הלחם העבות. לחמאה הצהובה.
אנחנו עוצרים להתבונן בנוף. להרגיש ממש בתוכו.
היערות משתרעים לרגלינו, סרפנטינות כביש מתעקלות בכביש Transfagarasan ולמעלה מחכה לנו אגם BALEA.
BALEA צילום: עודד כהן אגם
בצד הדרך רוכלים עם צנצנות דבש, ריבות וגבינות.
הרוכלת הנחמדה לא יודעת אנגלית.
אבל מסבירה תוך כדי שימוש בידיה, שבבקבוק הזה יש סירופ שעשוי מאורנים 'נגד שיעול', היא מחווה על גרונה ומשתעלת מעט.
'אני יודע קצת אנגלית', אומר בגאווה בנה שיושב על כסא ליד הדוכן הקטן ואנחנו מחמיאים לו על הידע.
אם תתבוננו היטב תראו גמדים מתחת לפטריות.
לכולם יש טלפון נייד.
גם לסבתא עם המטפחת והמקל.
גם לרועה הצאן.
גם לנערה הצוענייה.
'איפה הם קונים את הניידים שלהם ואיפה הם מתקנים אותם אם הם מתקלקלים?' אני תמהה ובאמצע אחד הכפרים, ממש ליד חנות המכולת הקטנה, חנות טלפונים ניידים. כאילו הייתה שם מעולם.
דרך DN15, רשמו לפניכם, אתם תודו לנו. הדרך לBICAZ.
בין יערות, אגמים וסכר ענק שעצר את נשימתנו. מישהו דג דגים. מישהו קוצר עשבים במגל גדול ותנופת זרועו היא כמו של אביו וסביו לפניו. תנועה ארוכה ועגולה. זקן חביב נוהג את עגלתו המלאה עד גדותיה בחציר קצוץ. בראש ערימת החציר יושבת רעייתו, מטפחת לראשה ונראה כאילו הם נוסעים כבר כך שנים. כאילו הם הזקנים העומדים על אם הדרך בהצגה 'אשכבה' של חנוך לוין וכשהוא שואל אותה: "זקנה, לאן נוסעים?' והיא עונה את התשובה מכמירת הלב "הביתה, לאמא ואבא'.
גם להם, לשניהם, טלפון נייד.
במהלך הטיול ויתרנו על התורים הארוכים לרכבל בבושטני והעפלנו למעלה עם הרכב.
בדרך המתעקלת לפארק בוצ'גי. בעיקול הדרך, פנסיון קטן, שלצערי לא רשמתי את שמו, כי שם אכלנו את המרק והקבב הרומני הטובים ביותר במהלך הטיול.
לא תפספסו, כל רוכבי האופניים והאופנועים עוצרים שם, ויש גם דוכן גבינות נהדר.
הנוף למעלה מרהיב.
הרוח שורקת, ההרים חשופים.
שלחתי את אישי שיילך לטפס ונשארתי עם עצמי, עם הגבינות והפרעצלים באוטו.
ילדים, הורים וגם סבים וסבתות גודשים את המקום ומטפסים.
ומטפסים.
ומטפסים.
'אני על גג העולם' מתקשר אלי האיש ושולח תמונות של הספינקס והבעבלך שצריך דימיון רב מאד כדי לראות בהם דמות אדם או דמויות כפופות של נשים זקנות.
גם על טירת דרקולה ויתרנו. הספיק לנו המראה מבחוץ.
וכדי לאזן את הטבע עם העיר טיילנו יום שלם בבראשוב היפהפייה. זהו יום ראשון ובכיכר העיר יריד גדול, במה ועליה רוקדות להקות מחול מקומיות בבגדים מסורתיים.
בתמונה: ילדה רומניה עצבנית
בכל פינה דוכן גלידה.
מהטובות שאכלנו. והמחיר? שליש מאשר בארץ. כמו כל דבר שקנינו ואכלנו.
בערב האחרון לפני החזרה ארצה, לנו בסיביו היפה.
כל אורות העיר העתיקה נדלקו, והשעון הגדול צלצל שמונה פעמים.
הארוחה במסעדה נהדרת, ואנחנו מקנחים שוב, בפעם האחרונה בפפנאש, איך אפשר שלא?
להתראות, רומניה.
היית נפלאה.
על הנופים, הטעמים והאנשים.
נשוב אלייך.
כבר ביררתי מחירי כרטיסי טיסה לכריסטמס.
קצת מידע לפני השיר:
הפנסיון המקסים ביותר שלנו בו והייתי עוברת לגור בו הוא:
CASA MOSULUI בסירצישוארה.
צימר יפהפה, הכל מעץ, בעל הבית נחמד ואדיב ביותר, בכניסה מתבקשים לחלוץ נעליים ולנעול נעלי מגבת אדומות כדי לשמור על רצפת העץ.
החדר מקסים. שמיכות וכריות רקומות, בחדר האמבטיה בתוך סלסלת עץ מגולגלות מגבות וכל תכשירי הקוסמטיקה.
המחיר באמצע ספטמבר - 166 ש"ח. ללילה. לא ייאמן.
בבוקר מחכה לנו ארוחת בוקר נהדרת במרפסת הצימר תמורת כ - 20 ש"ח לאדם.
מומלץ מאד מאד.
מי שמתכנן טיול גם בסינאיה וגם בבראשוב ורוצה ללון באמצע הדרך, אנו ממליצים על העיירה PREDEAL.
אין בה את בעיות החנייה שיש בבראשוב או בסינאיה והמרחקים בין הערים כ - 30 דקות והדרך תמיד מקסימה ומזמנת הפתעות בצורת נחל זורם, גשם מטפטף ואז הירוק הופך עמוק יותר.
רכב- שכרנו באופרן.
חברה נהדרת, שירות נפלא וכשחווינו רגע של משבר כשהחלטנו להאריך את הטיול ביום נוסף, וויתרנו על כרטיסי הטיסה חזור מיאש והזמנו ספונטנית מאד כרטיסי חזור מסיביו, והתברר שדמי ההחזר של הרכב בין הערים גבוהים בהרבה ממה שחשבנו, עזר לנו אורי פרנק, מנהל המכירות של אופרן, שהוא גם חבר וקולגה מהשנים הרבות בהן הייתי סוכנת נסיעות, לקבל החלטה של 'לעזאזל הכסף, אנחנו כבר כאן, מול הנוף הזה, והאגם הזה, אז לא נישאר עוד יום?' וזו הייתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלנו במהלך הטיול.
הבטחתי שיר לסיום.
לכל מקום בו אנו נוסעים בעולם, אנו לוקחים איתנו את הבית.
את המכנסיים הנוחות.
את הבושם שאי אפשר בלעדיו.
תמונות ילדים.
ספר מהספרייה.
ובכל מקום אליו אנו מגיעים, אנו מוצאים קצת מהבית שלא גרנו בו מעולם.
שפה שדיברו בה סבתא וסבא.
מרק עם אטריות.
ריח מאפה.
כורסה פרחונית ווילון נע ברוח.
הבית נוסע איתנו ואליו אנו נוסעים.
כמו בשירו הנפלא של המשורר דני וולך.
שגרה נעימה וגם נסיעות טובות ומהנות,
שלכם, יעל
הבית הנוסע - דני וולך
הַבַּיִת שֶׁלִּי נוֹסֵעַ.
בִּפְנִים, מִתְנַגֶּנֶת מַנְגִּינָה עַתִּיקָה.
לְפֶתַע עוֹצֵר,
דֶּלֶת נִנְעֶלֶת בְּקוֹל חֲרִיקָה.
מֵסִיר דְּלָתוֹת, חַלּוֹנוֹת,
שׁוֹקֵעַ בְּכֻרְסָה פִּרְחוֹנִית.
הַלַּיְלָה, הַבַּיִת נוֹדֵד,
וִילוֹן הַקְּטִיפָה אוֹבֵד בָּרוּחַ.
רָחוֹק, אֲנִי שׁוֹמֵעַ
קוֹלוֹת.
דני וולך –
פסנתרן, יליד ארגנטינה (1942), עלה ארצה בגיל 24 לקיבוץ מגל בו הוא מתגורר עד היום. עסק רוב שנותיו בחינוך מוסיקלי, מתוכן ניהל, כ-30 שנה, את הקונסרבטוריון למוסיקה באזור חוף הכרמל.
מוזיקאי, משורר ומרצה. ביולי 2018 יצא לאור ספרו החדש 'רחוק, אני שומע' והדיסק שיצר בעקבותיו.
♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥
כמה טוב לנסוע, לראות, לאכול ולכתוב.
הסדנאות הבאות שלי אליהן ניתן להירשם:
'בלוג משלך' הסדנה המקיפה ביותר לכתיבה אישית, כתיבה ברשת וליצירת בלוג
הסדנה בספרייה האיזורית בקריית טבעון,
10 מפגשים בני שעתיים בין השעות 17:00-19:00.
מתחילים ב - 10.10.18
לפרטים נוספים, יעל - 052-3716176
להרשמה בספרייה: 04-9835506
'קרעפלעך, קוסקוס ופפנאש - מילים, אוכל וגעגוע.'
סדנת בוקר מרוכזת בת 3 שעות על משפחה, מטבחים, סינרים ומתכונים.
בסטודיו מקסים באמירים.
23.10.18 בין השעות 10:30-13:30
דברו איתי: 052-3716176
כתבו לי: yaelikarmi@gmail.com