לפני שלוש שנים הנחנו בתי ואני את רגל ימין על סף הכניסה לביתנו החדש בקיבוץ והתחלנו את חיינו החדשים.
'שלום, בית', אמרתי תמיד כשנכנסתי הביתה, לביתי בחדרה.
ולברכת השלום, הצטרפה תמיד תנועה היד השגורה של הנחת המפתחות בכלי הזה על השידה ליד הדלת, שיש בו גם סיכת ראש פרפר, קוקיית שיער ורודה, אטב משרדי, ומפתח ישן שכבר שכחנו מה הוא פותח.
כשאני מגיעה לחדרה, אני עוברת גם אם לא ממש צריך ברחוב בו גרתי, ומאטה ליד הבניין ממנו יצאתי לקיבוץ.
האם החלונות פתוחים?
האם מי שגר עכשיו בדירה הגדולה אליה עברתי עם בנותיי אחרי גירושיי, מאושר כמו שאנחנו היינו מאושרות בה?
נהנות מהסלון הגדול, מהעץ בחלון, מהמטבח, מהחדרים הגדולים, מהמסדרון הארוך שחיבר בין חדרינו, מחבלי הכביסה הארוכים שאפשר היה לתלות עליהם שתי מכונות כביסה רצופות של חיילת שהגיעה הביתה פעם בשלושה שבועות?
'שלום, בית', אני אומרת לביתי בקיבוץ, בו אני גרה עם אהוב ליבי, שפתח את ביתו וליבו בפנינו והעניק לי במתנה כל כך הרבה מאז שהגענו לכאן.
בית, ומרפסת. חדר עבודה מלא בספרים, וגינה לעבוד בה בידיים חשופות, בלי כפפות, כשאני נהנית ממגע האדמה הלח מתחת לציפורניים ומתקן כביסה בחצר.
כאן ביתי, בקיבוץ, מול הדשאים הגדולים והמוזיאון.
כאן צבענו יחד את קירות הבית, וקנינו ספרייה ושידה, מכונת כביסה ומכונית.
כאן אנחנו יושבים במרפסת עם אבטיח ולימונדה קרה אחר הצהריים, וכאן אנו יוצאים בלילה לטיול בשבילי הקיבוץ, וכשהירח על כידון הברוש, ממש ליד הבית, אני מזמזמת את אלתרמן.
'שלום בית', אני אומרת כשאני נכנסת הביתה, לביתנו בקיבוץ והיד מוצאת מעצמה את הוו עליו אנו תולים את המפתחות, וכבר אין צורך לגשש אחר מפסק החשמל. ומכל הדרכים בעולם, אני מודה על הדרך הזו לכאן, בה נסעתי אל ביתך, והגעתי אל ביתנו.
שבת נעימה מלאה בשבילים המובילים הביתה.
שלכן, יעל.
סיגל בן יאיר (1970), משוררת ומעצבת גרפית, זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס שרת התרבות ופרסים נוספים.
אהבתן את השיר? יש עוד שירים לשבת, במיוחד בשבילכן.
תגובות, שירים שאתן אוהבות ותרצו לשתף- יתקבלו בשמחה ובתודה.